בצורה מודעת או לא מודעת, החלל בו אנחנו יוצרים משפיע בצורה משמעותית על היצירה, על אופן היצירה, ועל האופן שבו אנחנו מתקשרים אחד עם השני – בעולם יצירה משותפת אנחנו מושפעים במיוחד ממבנה החלל, מהדימויים והצורות המוצגים בו, מצורת החלל ועוד.
בפוסטים הקודמים של יצירה משותפת נגעתי במה שאני מחשיב כבסיס הבסיסים והוא האופן בו מתייחסים למוזיקה כאל שפה וכאן אני מתכוון לגעת באבן יסוד השנייה של יצירה משותפת, שבעייני היא לא פחות חשובה – איפה אנחנו יוצרים, נהוג לומר שאפשר ליצור בכל מקום, וזה בעיקרון נכון, אבל לאיפה יש משמעות שמגיבה או משחררת את היצירה.
מרחב פעולה פיזי
התיאוריה שאפרט כאן שואבת את תוקפה מתוך התיאוריה החברתית כלכלית של מטריאליזם-דיאלקטי אותה הגה קארל מארכס, שאומרת בקצרה, שיש יחסי גומלין בין עולם החומר (משאבים, כלכלה, מבנים, מסחר וכל אלו) – לבין עולם הרוח (יחסים בין אנשים, שלטון, פוליטיקה, חברה אנושית וכו’), האחד משפיע על השני ולהיפך.
מרחב הפעולה הפיזי, צריך להיות מאופיין במסריו הישירים והעקיפים, מסרים אלו נגזרים ממבנה המרחב, מצורתו, מטיפוחו ומדימויים הפיזיים שנוכחים בו. לעיתים, זה נשמע זניח וקטנוני, בסך הכל באנו לנגן, הגענו כדי ליצור, מה כול זה משנה? ובכן, דעתי הכנה היא, שיש השפעה על כלל המרכיבים על השלם, בצורות קטנות בנגיעות שמצטברות ומייצרות מסרים, מרחב יכול לייצר מסר, למי יש מקום במרחב, למי אין, מי הדומיננטי במרחב ומי עוקב, כל אלו ועוד, מסרים שמתקבלים בלי שצריך להגיד דבר, המסרים הללו מופנמים על ידי הנוכחים במרחב.
2 דוגמאות מקיר לקיר
דמיינו לעצמכם שנכנסתם לחדר חזרות חדש שלא הגעתם אליו בעבר, אתם להקה של 5 נגנים בחדר גדול אמנם, אך צר, וביחד עם המגברים הציוד והכלים שעליכם, אתם יכולים לעמוד רק בשורה כשבכל זמן נתון כל אחד מכם יכול לראות בבירור רק 2 מחברי הלהקה, איך החוסר בקשר עין ישפיע על הדינאמיקה המוזיקלית? הפיזור הצר של הסאונד בחלל שאינו מותאם לחזרה של 5 נגנים? גם נגנים מקצועיים מאוד שיודעים לעבוד בכל תנאי ירגישו בהבדל בחוסר בתקשורת, בחוסר בקשר עין וזה ישפיע על אופי הנגינה והיצירה שלהם.
עכשיו דמיינו שאתם נכנסים לחלל שכולו מבולגן, מה המסר שהחלל מעביר לכם? זה מקום שלמרחב אין משמעות, ואפשר להתייחס אליו כמו זבל, ובעקיפין, זה לא מרחב שלי או של אף אחד אחר, לא צריך לשמור עליו, כי מי שהיה לפני לא שומר עליו וגם הבעלים שלו לא שומר עליו.
סיפור שהיה
לפני מספר שנים עברתי במרכז מוזיקה לנוער בפתח תקווה, ריכזתי את פעילות ההרכבים המוזיקלים במקום. זה מרכז נוער שכולו מוקדש למוזיקה, מרכז שאני והחניכים עבדנו מאוד קשה כדי לייצר אותו, גם פיזית, איך הוא בנוי ונראה, ואילו תמונות יש על הקיר, קיבלתי ביחד עם החניכים החלטות רבות על המרחב, בשנה השלישית במרחב, הגיע מנהל חדש, והחליט לשים שלט על דלת הכניסה לאולפן “אין כניסה לחניכים” – עד אותה הנקודה, ידעו החניכים מי מורשי גישה ומי לא, מהסיבה הפשוטה שהם החליטו בעצמם מי ואיך ויכולים להשתמש בציוד היקר יותר שנמצא במרכז, עד שהגיע מישהו חיצוני ושם שלט, לא אמר דבר – וכך איבדו חניכים רבים את התחושה שהם אחראים על המרחב, הוא כבר לא שלהם, וזה התבטא בצורה מאוד קיצונית בירידה במוטיבציה, בכעס כלפי המעשים של אותו המנהל מאותה הנקודה ואליך, וחלקם הפסיקו להגיע. זו אומנם דוגמה קיצונית, ואני לא תולה את חוסר ההגעה שלהם אך ורק לשלט הקטן שנתלה, אבל ניתן להבין כיצד שינוי כל כך קטן במרחב, יכול לחתור תחת עבודה של שנים.
אז למה צריך לשים לב?
אני אתן פה מספר דוגמאות לדברים שאפשר לשים לב אליהם כאשר נכנסים או מתכננים חלל יצירה מוזיקלי ולא רק מוזיקלי – זה כמובן לא הסיפור כולו, אבל המרחב לכל הפחות צריך לאפשר את התנאים הנאותים ליצירה משותפת.
לראות את כולם
קשר עין הוא דבר קריטי ביכולת ליצור ביחד ולנגן ביחד, לנגן ללא קשר עין, ולהצליח להתאים את הנגינה על פי שמיעה בלבד, זו יכולת מורכבת שדורשת אימון ואמון גדול בין הנגנים ורמה גבוה של מיומנות והקשבה, בנוסף, אי אפשר לאלץ את כולם להסתכל אחד על השני, גם זה דורש תהליך לימוד מסוים, אבל אם המרחב מאפשר לכולם להסתכל אחד על השני, זה כבר צעד מאפשר.
מסודר או מבולגן?
מרחב מסודר שנעים להיכנס ולשהות בו הוא כלי משמעותי ביצירת מפגש איכותי, בגלל 2 סיבות, הראשונה, בגלל שלא נעים ליצור במרחב שלא נעים להיות בו, והשני הוא בגלל תחושת השייכות הקולקטיבית, המסר שמרחב מסודר משדר, הוא שלאנשים אכפת ממנו, ומי שנכנס לחלל, קולט את המסר הזה, ומפנים אותו, שאם לאחרים אכפת מהחלל, גם לו צריך להיות אכפת.
נראות
נראות במרחב יכולה להתבטא במגוון של צורות, דוגמה אחת היא תמונות על הקירות, שמבטאות באופן ישיר, למי יש מקום במרחב, אם תלויים רק תמונות של נגנים וזמרים, הנשים במרחב יבינו שיש להן פחות מקום, דוגמה נוספת היא מה רשום במרחב, האם יש ציטוטים? אמירות? שלטים שמגבילים כניסה? מה הם אומרים?
ביטויי שייכות
מרחב של יצירה משותפת תלוי גם בכמה המשתתפים בו מרגישים ורואים שהוא שלהם, האם יש ביטויים קבוצתיים ואינדיבידואלים של הנגנים והלהקות במרחב? פוסטרים של הלהקות השותפות במרחב? האם יש תמונות שלהם? האם המשתתפים היו שותפים להחלטה כיצד נראה החלל? ויש עוד מגוון רחב של ביטויים אפשריים – לשייכות של אנשים למקום מסוים יש משמעות שונה אם יש גם ביטויים פיזיים לכך.
הגודל כן קובע
אמנם גודל החלל זה לא דבר שניתן לשלוט בו ברוב המקרים (נדל”ן הוא עניין יקר), אבל יש משמעות לכמות האנשים שהחלל יכול להכיל, ובאיזו צפיפות גם. חלל קטן ישדר מסר שאולי אין מספיק מקום לכולם, מצד שני לא נרצה חלל גדול מדי שלא תואם בכלל את כמות האנשים שנכנסת בו. יש לשאוף להתאים את גודל המרחב לצרכים והמטרות של המפגש, חלל שצריך לאכלס להקה של חמישה, לא צריך להיות בגודל של חלל המאכלס קבוצה מוזיקלית או מקהלה של 10-20 נגנים ונגניות.
ווליום ופיזור סאונד
לרמת הווליום ולפיזור הצליל בחלל יש משמעות קריטית, האם הנגנים שומעים זה את זה? האם הם מצליחים לשמוע את עצמם? האם עוצמת הצליל מחרישה אוזניים? כל אלו משפיעים בצורה קריטית, יש לשאוף לפזר את הרמקולים בחלל כך שיאפשרו לכל הנגנים לשמוע אחד את השני, מבלי להחריש אוזניים, להשתמש במוניטורים לנגנים הזקוקים לכך. על פי רוב, בס תופים וזמרים, למקם את מגברי הגיטרות בנקודות שמפזרות את הצליל לכל החדר ולא רק לגיטריסטים. במידת הצורך, ניתן להשתמש באטמי אוזניים ובאוזניות מבודדות, אם החלל לא מאפשר לנגן מבלי להחריש אוזניים, לדוגמה, אם החלל קטן מדי והתופים עוצמתיים מדי ואי אפשר להתגבר עליהם.
לסיכום – מרחב יצירה משותפת
יש למרחב משמעות, לאופן שבו הוא מסודר ומאופיין, למסרים הישירים והעקיפים שניתנים מהחלל אל המשתתפים – יש לכם רעיונות לעוד דברים שצריך לשים לב אליהם? כתבו בתגובות!
בפוסטים אחרים בעתיד אגע גם בהצעות פרקטיות לסידור חללי חזרות, הקלטות, ג’אם ואפילו הופעות.
3 thoughts on “מרחב של יצירה משותפת”