ההתכתבות הקצרה שלי עם ויקטור ווטן

במשך מספר שנים אני מפתח את שיטת היצירה המשותפת, קטעים אלו שאתם קוראים בבלוג זה, לקוחים בצורה מלאה או חלקית מהספר שאני כותב אודות השיטה, היא לא רק שיטת חינוך ואולי בעיקרה לא שיטת חינוך – אלא גישה חדשה ליצירה משותפת, בה מוזיקאים מנוסים ומתחילים יכולים להתנסות כדי לשפר את היכולת שלהם לעבוד ביחד. לצד קהילות יוצרות, מורים ומורות ועוד. אז פניתי למי שאני מכיר הבסיסט הכי טוב בעולם, מחנך מוזיקלי ואף מקיים כל שנה הכשרות ומחנות קיץ למוזיקאים ומורים למוזיקה, ויקטור ווטן. למרבה ההפתעה, הוא חזר אלי!

2 שורות קצרות של חכם סיני עתיק

Hello and Thanx for you email. I wish you all the best in your paper. My thought is this, if we don’t have to teach kids how to play together on a playground, we shouldn’t have to teach them to play music together.

ובכך, ב2 שורות ויקטור ווטן הצליח לסכם את בליל המחשבות שמלווה אותי כבר שנים רבות, אבל מה זה אומר?

אם נלך בחזרה להקבלה לשפה, כשאנחנו לומדים לדבר שפה לראשונה, אנחנו ישר מג'מג'מים עם הגדולים. אין איזה מבוגר מתנשא שאומר לנו שאנחנו לא מדברים מספיק טוב בשביל לדבר איתו, או שאין לנו מספיק אוצר מילים כדי לפתוח בשיחה – אפילו להיפך, אם בתור ילדים נגיד מילים לא נכון, המבוגרים יתחילו לחקות אותנו. לא כך המצב במוזיקה, לכל היותר בתור תלמיד את/ה תנגן ביחד עם המורה שלך או עם נגנים שהם פחות או יותר ברמה שלך ובכנות, אני חושב שזה מגביל אותנו ומחזיר אותנו עשר צעדים אחורה מבחינה התפתחותית.

אם לא צריך ללמד ילדים לשחק ביחד, לא צריך ללמד אותם לנגן ביחד – אז איך אנחנו לא מצליחים?

רוב הנגנים בהרכבים שעברו תחת ידי בשנים האחרונות הגיעו כאשר הם כבר יודעים דבר מה במוזיקה, חלק יודעים יותר וחלק פחות, ולא היית לי כוונה מסוימת להתחיל ללמד אותם כיצד מנגנים, למעשה רוב העבודה מול הרכבים ולהקות מתבטאת בכך שאתה עובד עם מה שיש, אלו הנגנים, אלו הכישורים שלהם, אלו הרצונות שלהם, ועכשיו הם צריכים ללמוד לעשות את זה ביחד.

כולנו נולדנו עם יכולת אינהרנטית לתקשר, לשוחח ולשחק וללמוד ביחד. כולנו נולדנו עם קיבולת מוזיקלית כזו או אחרת, אז מטבע הדברים שאנחנו יכולים גם לנגן ביחד, אך במבחן המציאות הדבר הזה לא עומד, בני נוער ואף צעירים ומבוגרים שהגיעו להרכביי השונים לא הצליחו לעשות את זה, ונדרשה עבודה משמעותית, לפני שהצליח לצאת תוצר שכלל המשתתפים, הנגנים היו מרוצים ממנו. במשך זמן רב התלבטתי מאיפה מגיע הפער הזה? פער עצום בכל קנה מידה, ואני חושב שהשורש של הבעיה הזאת נטוע באופן שבו אנחנו לומדים מוזיקה, תופסים מוזיקאים, ותופסים מוזיקה. רבים הנגנים והיוצרים שהגיעו אלי, תפסו מוזיקה כדבר מאוד פרטי, אישי שלהם, השירים שלהם, התכנים שלהם, הז'אנרים שלהם, המטרה שהם מגיעים איתה למפגש היא לעשות את המוזיקה שלהם, אבל זה לא מסתדר, כאשר כל אחד סגור בעולמו הפרטי, לא ייתכן מפגש, ומה שנוצר זה ריבים בלתי פוסקים על השליטה האומנותית.

בעיה נוספת שלהקות נוער ונגנים צעירים נתקלים בו, היא בעיה יותר פרקטית, זה איך לסנכרן את הכלים, כל אחד ואחת מהנגנים יכולים לדעת איך לנגן מושלם, לבד בבית, אבל במפגש המוזיקלי, קשה לסנכרן, קשה לגרום לנגנים לשבת ביחד על אותו גריד, להיות באותו הקצב. אני חושב שאנחנו לא יודעים להבין מוזיקה, לא רק שאנחנו לא לומדים איך לעשות את זה, אנחנו גם שוכחים עם הזמן.

מי אתה שתגיד לנו שאנחנו לא מבינים מוזיקה?

מה זה אומר שאנחנו לא יודעים איך להבין מוזיקה? לדוגמה, אנחנו לומדים כיצד לשמור על קצב בעזרת מטרונום, או לעיתים, לא לומדים אפילו לשמור על קצב, אנחנו לומדים כיצד לעקוב אחריו, אבל לא כיצד להקשיב לו, אנחנו לא מורגלים בתור נגנים מתחילים לנגן כאשר יש עוד נגנים, שצריך להקשיב גם להם, כך נוצר מצב שכאשר מנגנים ביחד שיר, כל אחד מהנגנים מנגן בקצב הפנימי שלו או שלה, ואין הקשבה, והמוזיקה לא מצליחה להיווצר, אלא בעיקר בלגן.

זה מביא אותי לקושי הבא, שנובע משני הקשיים הראשונים שהעליתי עד עכשיו, והוא שכול נגן רוצה להתבלט מעל, תופעה זו לא נוגעת לכלל הנגנים והנגניות שמגיעים לנגן בלהקה, אבל זו בהחלט תופעה רחבה מספיק כדי שתשפיע בצורה שלילית על כל הרכב שפגשתי בחיי, וזה מתבטא בכמה אופנים:

אחד מהביטויים האלו היא תופעה שאני אוהב לקרוא לה "נגן המדורות" – נגן המדורות שחייב לתת בכל שיר גם את הקצב, גם את ההרמוניה וגם את המלודיה באותו הכלי, וזה תופעה שהרבה גיטריסטים ופסנתרנים נוטים לאמץ, משום שזה האופן המרכזי שבו הם מתבטאים בכלי שלהם, אבל במפגש עם הנגנים האחרים, חסרה ההבנה הבסיסית, שלכל כלי יש תפקיד אחר, התפקיד יכול להשתנות ביחס לדברים שמחליטים לגבי ביצוע, עיבוד או קטע, אבל ברגע שכלי מאמץ לעצמו כמה תפקידים, ההתנגשות המוסיקלית היא בלתי נמנעת, ובסופו של דבר, זה נשמע רע .

ההיפוך של התופעה, שגם היא לא מטיבה עם הנגנים והמאזינים, היא שכפול של אותו התפקיד, כאשר 2 גיטרות ופסנתר מנגנים את אותו התפקיד פחות או יותר, באותן אוקטבות, זו לדוגמה תופעה שנובעת מחוסר היכרות עם הכלי, עם המנעד שלו, התפקידים שהוא מסוגל לבצע, ובסוף כולם חוזרים אל הבסיס שכולם יודעים לנגן, מבלי להכיר את הכלי ואת הדינאמיקה בין הכלים.


אז איך לא שוכחים כיצד לנגן ביחד?

כאן אני חוזר אל ויקטור ווטן שאומר שאנחנו לא צריכים ללמד אותם כיצד לנגן ביחד, נכון, תפקידנו לדאוג שלא ישכחו. וכאן אני פונה אל הורים צעירים, מוזיקאים ובמיוחד למורים למוזיקה.

השמיעו מוזיקה מעניינת ומורכבת בבית

שחקו על הגבול שבין המוכרות לבין ההתחדשות, נגנו לילדיכם, השמיעו מוזיקה כל הזמן – אלבום מאוד מוצלח שנתקלתי בו לאחרונה ואני מאוד רוצה להמליץ להורים על לנגן אותו בבית כמה שיותר נקרא tuplets for todlers. זה אלבום נפלא שלוקח מלודיות של שירי ילדים מאוד מוכרים (אמריקאים אמנם, אבל כמעט לכולם יש גרסאות בעברית) ונותן להם טוויסטים מעניינים במקצבים מורכבים, הרמוניות מעניינות שמאתגרות את הילדים ביחד עם תחושת המוכרות שמאפשרת להם להתחבר ליצירה ולא לדחות על הסף.

לא לפחד מהתווים הלא נכונים

ויקטור ווטן נוהג לומר, ואני מאוד תומך בגישה הזאת שבין תו "נכון" לבין תו "לא נכון" – נמצא חצי טון. אל תפחדו לצאת מהסולמות, לנגן על גבי דברים לא מוכרים, ופשוט לנגן. ומהצד השני, לא לגעור או לעשות פרצופים לדברים ונגנים שלא נשמעים בדיוק כמו שציפיתם.

to play – זה לשחק ולנגן, אז תשחקו

בשבוע הבא אכתוב פוסט נוסף ומעניין מאוד על משחקי ג'אם – חשוב חשוב חשוב לשחק! לא חייבים ישר לצלול לסטנדרטים, קחו את הזמן לשחק אחד עם השני. זה משפר את הדינאמיקה, מאפשר לכם ללמוד על עצמכם את המקומות שנוחים לכם ואת המקומות שמאתגרים אתכם ולהתחשב בזה בנגינה.

להכיר את הכלי

זה אולי הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת למורים למוזיקה – לפני ותוך כדי שלומדים לנגן על כלי הנגינה, צריך להכיר אותו, לשחק איתו, להבין מה הוא מסוגל לעשות, לשמוע אותו בהקלטה או בלייב, להבין מה אני רוצה לעשות איתו, איזה סאונד אני יותר אוהב או פחות אוהב בו, לפני שניגשתי לנגן צליל אחד – וזה משהו שלתחושתי מתפספס ברגע שמתחילים באיפה הדו ואיך הוא כתוב.

למנוסים מביניכם

נגנו עם מתחילים, נגנו עם מתחילים, נגנו עם מתחילים! את הדוגמה הזאת אני אתן דווקא מעולם הריקוד שאני גם חלק ממנו. בדרך כלל כשיש מסיבת ריקודי זוגות, קודם כל יש שיעור, בשיעור לומדים כך וכך – ואז יש מסיבה, במסיבה רוקדים כולם עם כולם, על עצמי ועל חבריי וחברותיי הרקדנים אני אעיד שהכי הרבה למדנו כאשר רקדנו עם רקדנים מנוסים וותיקים מאיתנו. מסיבות ברורות בעיניי, אתה חווה על בשרך את הטכניקות, התנועות והניואנסים שקשה יותר לקלוט רק בתנאי מעבדה בשיעור.

כך גם במוזיקה ובכל תחום אחר. אל תתביישו להכניס מתחילים לג'אם, תנו להם מקום, תנו להם להחזיק תפקיד למידותיהם וללמוד מכם בלייב איך עושים את זה – אל תחכו שיגיעו לרמתכם.

זהו לבינתיים, יש לי עוד הרבה טיפים ומחשבות, אבל צריך לשמור משהו לפעמים הבאות! יש לכם משהו שפספסתי? מסכימים איתי? לא מסכימים? ספרו לי בתגובה!

נ.ב. לא שולח לכם את המייל של ויקטור ווטן 3>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll Up