מבוא ללימודי שפה – מוזיקה

מוזיקה היא שפה – אבל לא מהסיבה שאתם חושבים

אנשים רבים מתייחסים למוזיקה כאל שפה, דימויים רבים נכתבו על כך, על השפה האוניברסלית הגדולה, השפה שאומרת את מה שהמילים לא יכולות וכולי, אך אלו כולן קלישאות, אמנם יש אמת בהן, אך דעתי היא שאת האמת הזאת נמצא לאו דווקא במקומות שאנחנו מצפים להם. משום שבתור התחלה, ישנם סגנונות שאנחנו מתחברים אליהם ויש כאלו שלא, אפילו ישנם סגנונות שאנחנו מתעבים ולא רוצים לשמוע אפילו בטעות, מוסיקה שמקורה בהודו או יפן היא רחוקה מאיתנו מאוד, ולא נצליח להבין אפילו את מבנה השיר או את הסולם, שלא נדבר על המסרים שהיוצר מבקש להביע, לעיתים לא נוכל להקשיב למוזיקה הזאת מבלי להירדם.

התפיסה שאומרת שמוזיקה היא אוניברסלית היא מערבית בעיקרה, ומפספסת במידה רבה את המגוון והעושר המוזיקלי האדיר שקיים בעולם, כיצד תרבויות שונות מתייחסות לסולמות שונים, מקצבים שונים, משקלים שונים.- אני ארחיק לכת ואומר שאין הסכמה אוניברסלית על מה היא מוזיקה בכלל.

אז איך אחרי כל זה מוזיקה היא שפה אוניברסלית?

נתחיל, בבחינה קרובה יותר של המוזיקה – או בבחינה של ילדים שרים מוזיקה. על אף כל מה שנאמר למעלה, יש חוט מקשר אחד – שהיא בנויה על צלילים, ומגיל קטן אנחנו בצורה מאוד אינטואיטיבית נותנים יחס אל הצלילים האלו. ואני חושב שהדבר נטוע כבר בשורשים הפיזיקליים של צלילים בעלי גובה (pitched sounds)

עתה שוב נשים לב למגבלות המדיום הכתוב, וננסה לדמיין כיצד ילדים מקניטים אחד השני במגרש המשחקים, בכל מגרש משחקים בעולם, המזמור הוא אותו המזמור, בהבדלי מבטא והגהה, אבל הבסיס “נה, נה נה נה, נה” – או בגרסתו המוזיקלית

נשאר זהה, ילדים שמעולם לא למדו מוזיקה, ללא רקע או ידע מקדים, בכל מקום בעולם שרים את אותם התווים, באותו הסדר, למה? את התשובה לכך אפשר למצוא בצורה הפשוטה ביותר בסדרות ההרמוניות.

למעשה הסדרה ההרמונית היא תיאוריה פיזיקלית המתאר את האופן בו מתנהגים צלילים המופקים בצורה אקוסטית, למעשה כל צליל בעל גובה (pitch) מסוים, מופק על ידי רעידות, דחיסה ושחרור של אוויר, אם רעידות מיתר בגיטרה, בפסנתר או בכינור, ואם על ידי טורי אוויר בכלי הנשיפה וכו’ כל צליל רועד בתדר מסוים, כלומר מספר מסוים של פעמים בשנייה, שמקנה לו את הגובה הנתפס על ידי האוזן, את התו, אבל לכל צליל מופק יש בנוסף לרטט בתדר המסוים שלו, גם רעידות משנה, או אובר טונים – בכפולות התדר המקורי, כך דו נמוך, שתדרו (ע”פ מערכת הכיוון המודרנית שלנו) 132hz מתחלק ב2, ונקבל את אותו הדו באוקטבה יותר גבוה, מתחלק ב3 ונקבל את התו סול, הבא אחריו בסדרה שוב דו, ואחריו מי – והנה לנו אקורד דו מז’ור, אם נמשיך נקבל גם תו שהוא אמצע בין לה לסי במול, אבל לצורך הדיון נתייחס אליו כאל לה, והנה גם התוים של מזמור הילדים האוניברסלי. ואם נמשיך עוד תו בסדרה נקבל גם את רה וכך השלמנו את הסולם הפנטטוני – שהוא אחד הסולמות הבסיסיים ביותר בעולם, רק מתוך סדרת הצלילים שמופקת באופן טבעי מכל תו שמופק באופן אקוסטי בעולם.

דקדוק אוניברסלי

ישנה תיאוריה בעולם הבלשנות שנקראת דקדוק אוניברסלי, שאומרת בעיקרה שכל השפות בעולם חולקות עקרונות תחביריים עמוקים – וכל אדם כאשר נולד, נולד עם היכולת לחבר את המבנים ולהצמיד אליהם מילים, עיצורים והבהרות.

התיאוריה מחלקת את השפה ל3 רבדים. ברובד הראשון ישנם אלמנטים נבחרים, אלמנטים פונולוגיים, עיצוריים, מילים והגהות, מעליהם מונח הdeep structure – מבנה עומק שמכיל את המסר המועבר בפשטותו, מעליו מונח הsurface structure – לכל מבנה עומק, יש אפשרויות רבות למבני שטח רבים, ומבנה השטח שיצא בפועל תלוי בהרבה גורמים שלא ניכנס אליהם כאן, אבל הדבר החשוב להבין, הוא שהתהליך שהופך מבנה שטח אחד ולא לאחר, כולל בתוכו תהליכים כמו מחיקה של מילים מיותרות, הטמעה של תתי משפטים אחד בשני ועוד טרנספורמציות כאלו ואחרות – ולכל שפה למעשה יש תהליך אחר של המרה בין מבנה העומק למבנה השטח שהופך אותה לשפה ייחודית ונפרדת משפות אחרות.

ומדוע אנחנו בכלל מדברים על דקדוק אוניברסלי, ועל מושגים בפיזיקה שמאחורי המוזיקה?

אם אנשים מתייחסים אל המוזיקה כאל שפה, צריך להבין מה מקור ההשוואה ביניהם, ומתוקף ההשוואה הזאת, אני הייתי רוצה לצאת מנקודת הנחה, שכל בני האדם, כפי שנולדו עם קיבולת לשפה ולדקדוק, כך נולדו גם עם קיבולת מוזיקלית – משום שאם המוסיקה היא אכן השפה האוניברסלית שכולנו רוצים שתהיה, אז כפי שיש לנו יכולת לנהל שיחות ארוכות ומורכבות בשפותינו, לשתף רעיונות וחלומות, רגשות ומחשבות, וליצור את כל הנ”ל, לחוד ובאופן משותף, כך גם במוסיקה

בפוסט הבא אני מרחיב על כך ואכתוב על ההשוואה הפרקטית שבין שפה לבין מוזיקה, וכיצד ניתן להתייחס ברצינות אל מוזיקה כאל שפה