מה שלמדתי על תעשיית המוזיקה מהמילואים

מוזיקאים הם היצורים הכי עקשנים בטבע, אנחנו לא ניתן לשום דבר לעצור אותנו להגשים איזה חזון אומנותי שיש לנו, כדי להיפגש עם קהל, לכתוב מוזיקה חדשה ולהפיק אותה ואנחנו מוכנים לשלם מחירים אישיים כבדים מאוד על מנת לעשות את זה.

במשך כמעט ארבעה חודשים שירתתי בצהל, מתחילת המלחמה – 104 יום. בזמן הזה תעשיית המוזיקה השתנתה מאוד, הרגשתי שאני לא חוזר לאותה התעשייה שממנה יצאתי בתחילת אוקטובר. הדבר הראשון שהיה לי מאוד חשוב לברר הוא מה השתנה ומה קרה בזמן הזה. בשביל זה פגשתי כמה שיותר מוזיקאים ומוזיקאיות שיכולתי ובמאמר זה אני רוצה לפרוט את מה שלמדתי בשיחות האלו על מה קרה במוזיקה בחודשים האלו ולאן אנחנו יכולים עוד ללכת כדי לשפר את מצבנו.
אתם תסלחו לי שכל האנשים שדיברתי איתם ישארו אנונימיים.

הראשונים לדגל האחרונים לתלוש

המוזיקאים היו מהראשונים להיקרא לדגל (כמובן מיד אחרי חיילי המילואים). הם הבינו את גודל השעה ומיהרו לתפוס גיטרות וקלידים ולצאת לדרך לפגוש את המפונים, את החיילים ואת כל מי שרק ביקש. כבר בשבוע הראשון קמו חמ”לים ארציים ומקומיים המחברים בין הצרכים של המבקשים לאמנים המבקשים להופיע בפניהם. זה דבר שעלה שוב ושוב בשיחות שלי, אנשים שפתאום מצאו את עצמם מול קהל אנשים שהרגע חרב עליהם עולמם והם מנסים באמצעות הצלילים שלהם לגשר על המציאות הקשה ולהפעיל איזה רגש וחיבור שיקל עליה ולו במעט.

אי אפשר להמעיט בחשיבות של אמנים בשעת המשבר הזאת. כפי שהקורונה לימדה אותנו שיש צורך אנושי במוזיקה ודרשה מאיתנו להופיע ללא במה, ללא הגברה בצורה אינטימית ובלי מסיכות (בצורה מטאפורית) מול קהל קטן. כך המשיכה המלחמה ולימדה אותנו שיש למוזיקה ולמוזיקאים תפקיד לאומי לא פחות – והמוזיקאים צלחו את האתגר, שוב בלי הגברה, בלי הפרדה, באינטימיות וברגשות עזים להתחבר אל אנשים דרך השבר המשותף הזה.

גם משרד התרבות היה מהראשונים להתעורר ולהבין את הצורך – וכבר בשבוע הראשון קיבלתי טלפון מבכיר במשרד אשר ביקש ממני לחבר אותו לחמ”לי תרבות כדי לתת סיוע ותקציב לפעילות. עם זאת בשיחות מאוחרות יותר עם אותם מנהלי חמ”לים הבנתי שעם כל הרצון הטוב שהיה, הרבה תקציב וסיוע לא ניתן.

יצא לי לדבר עם עם אמנים גדולים שנדרשו לגייס תרומות מחו”ל על מנת להחזיק את הצוות המקצועי שלהם איתם בסיבובי ההתנדבות שלהם, ולקבל שכר זעום אם בכלל מתוך התרומה הזאת. גם תוכניות ברוכות שעלו כמו תגובה נגדית של מפעל הפיס או משיב הרוח של משרד התרבות לא סייעו למרבית המוזיקאים בגלל המגבלות הברורות שיש לגופים המנהלים את הפרויקטים האלו, עוד עליהם בהמשך.

אחרי השוק הראשוני

הגל השני החל כחודש לאחר תחילת המלחמה. השוק הראשוני ירד מעט, מערכות התמיכה התייצבו וממשלת ישראל הואילה בטובה להיכנס לאירוע ולהתחיל לתמוך באזרחיה. הדבר העיקרי שאני מזהה על התקופה הזאת היא התעוררות של יוזמות תרבות מעניינות ומגוונות: שיר מקלט, קולקטיב ירושלמי, סטריט טוק של שאנן סטריט ועוד עשרות אם לא מאות יוזמות משותפות ליוצרים ולפעמים גם גופי תקשורת במטרה להתניע את עולם התרבות ולתת מענה לקהל וליוצרים כאחד. בחלק מהמקרים מדובר בעבודות בשכר, חלקן יוזמות שיכולות להתניע תשלום ברכישות כרטיסים וחלקן בהתנדבות נטו.

יוצרים החלו להתחיל להפיק ולפרסם מוזיקה חדשה שמדברת ומעבדת את האסון העצום ואת המלחמה. נתון מעניין מאוד שפרסמו אקו”ם הוא שעשרת השירים המושמעים ביותר בתחנות הרדיו מאז ה7/10 ועד ה31/12 (וכנראה גם אחרי) הם שירים ששוחררו לאחר ה7/10.

ועם זאת, הפגיעה הכלכלית באומנים העצמאיים קשה מנשוא – עצירת כלל הפעילות הכלכלית של כל עולם התרבות, הדרישה להתנדבות בלי סוף, חוסר הפיצוי ההולם מהמדינה, ההוצאות ההולכות ונערמות במהלך החודשים האלו רק גדלה. גם מי שרצו לעזוב את המקצוע ולמצוא עבודה בתחום אחר לא יכלו, לא היו עבודות פנויות בשוק. כל אלו גרמו וגורמים למצוקה קשה מאוד בקרב האומנים שנאלצים למצוא פתרונות יצירתיים כדי לא לקרוס כלכלית.

מדובר באוכלוסיה הכי יצירתית ובעלת יוזמה בארץ, יוצרים באשר הם. לרוב נמצא איך להסתדר כלכלית כי אנחנו יצירתיים. אך מדוע נדרשים אנחנו למצוא פתרונות יצירתיים למצוקתנו הכלכלית כאשר אנחנו יכולים למצוא פתרונות יצירתיים למצוקות שאנחנו נתקלים בהם בחברה הישראלית?

מדובר גם באוכלוסיה שהכי פחות אוהבת לדרוש תשלום, הכי פחות אוהבת להתעסק בבירוקרטיה. אני מודה שזו בעיה בפני עצמה, ואנחנו כבר שנים בעיצומה של מהפכה בנושא – אבל אנחנו עוד לא שם.

לסיכום, אחרי השוק הראשוני, אוכלוסיית המוזיקאים ואמנים רבים אחרים חוו בעיקר את עול החרדה הקיומית ועסקו במציאת פתרונות יצירתיים למצוקתם, במקום להמשיך להתעסק במצוקות החברה הישראלית, נטו כי לא היה אופק כלכלי לעשות את זה.

הפגיעה עוד תתמשך

בשיחה עם בכיר באחת מאגודות איסוף התמלוגים הוא אמר לי שהוא צופה שההכנסות של האגודות בישראל יפגע בכ25% בשנת 2024 – זה כולל הכנסות חסרות מבתי עסק שאינם פעילים, החזרים על 2023 שינתנו לבתי עסק, ערך תמלוגים שיורד בעקבות ירידה בהכנסה מפרסומות של גופי שידור שונים, עצירת תשלומים בגופים אחרים, הפסקת הופעות בבתי עסק ועוד ועוד. קחו את זה עם גרגיר של מלח, כמובן מדובר בתחזית ולא נדע את הנתונים המדויקים עד שלא תגמר השנה. אבל לדעתי בטוח להגיד בשלב זה שתהיה לכולנו פגיעה בהכנסה מתמלוגים בשנה הבאה אם לא בשנים הבאות.

בנתיים בסקר שפרסמתי אחד הנתונים המדהימים שעולים מתוכו הוא שנפח המשרה של העוסקים במוזיקה יורד בצורה דרמטית – אין מנוס אלא להרחיב עיסוק בתחומים אחרים.

צוואר בקבוק רגשי

כולנו זוכרים היטב את צוואר הבקבוק שדרכו יצאנו מהקורונה: תחילה הופיעו מי שכבר קבעו הופעות ונדחו אך לא ביטלו, לאחר מכן האיי ליסט בהופעות מוזמנות ברשויות. לאחר מכן מי שבוודאות יכלו למלא את המקום ולמכור כרטיסים וכך הלאה וכך הלאה עד שב2022 סוף סוף התחלנו להרגיש איזשהי חזרה לשגרת הופעות ואירועי תרבות. לקהל לקח עוד זמן לחזור אלינו, אבל אנחנו כבר המשכנו. גם כאן יהיה צוואר בקבוק נוסף – בו המגבלות אינן פיזיות אלא רגשיות, אפשר לטעון שמרגישים את הנורמאליות אבל אנחנו רחוקים משם. הקהל מגיע להופעות שמתקיימות כי הוא צמא לתרבות, אבל מספר ההופעות תואם את מספר המבקשים נכון להיום, אם יהיו יותר אירועים יהיה קשה עוד יותר לאכלס אותם.

אם נחזור אי פעם ל”נורמאליות” מה שזה לא אומר, זה יהיה לאחר שאחד משני דברים יקרו, או שניהם. תהיה הבנה וחשיבה מחדש של היוצרים והמופיעים של תכני המופעים שלהם והתאמתם לקהל ולעת הזו. הדבר השני הוא שהמלחמה תיגמר ויעבור מספיק זמן כדי שיהיה אפשר לחזור ללכת להופעה בלי להרגיש רגשות אשמה.

משיב הרוח לא משיב את הרוח

בהתחלה כשראיתי את הפרסומים על משיב הרוח התמלאה בי תקווה מסוימת. למי שלא מכירים את התוכנית אספר בקצרה שזה הפרויקט שדרכו משרד התרבות מספק הופעות למפונים ולחיילים. אך לאחר שחרורי גיליתי שעל מנת להוציא לפועל את התוכנית משרד התרבות נתן את המנדט לחברה למתנ”סים וכעסתי מאוד. לפני שנדבר על אילו גופים היו יכולים לשאת את הנטל הזה בהצלחה, אני רוצה לציין את הקוץ שבפרויקט שיצא לפועל: כל כניסת ספק למערכת היית מחויבת באישור הצעת המחיר לפעילות ולפי מה שמוזיקאים רבים סיפרו לי הם הגישו הצעות מחיר “גבוהות מדי”, עלויות אלו הן העלויות הנדרשות להם כדי לכסות את עלויות הנגנים והטכנאים שלהם וגם לקבל שכר סביר בעצם, הם לא נכנסו למאגר. הצעות מחיר בטווח צנוע מאוד של 3000-4000 שקלים בלבד נכנסו למאגר וזה כולל הגברה, נסיעות וכו’ זהו מחיר זעום בשביל כל מופע, שלא נדבר על מופעי להקה. מדוע אמן לא יכול לקבל את השכר הנדרש לו להתקיים? מדוע יש גוף שאומר לו איך וכיצד הוא יכול להשתכר? ושלא תטעו – מי שאינו נמצא במאגר יש לו מעט אפיקים אחרים לפרנסה בעת הזו.

וכעת אני רוצה לגעת בשני גופים שאני חושב שהיו יכולים לנהל את התוכנית הזאת בצורה טובה פי כמה.

הראשון מתוכם הן הרשויות המקומיות אשר אירחו את המפונים עצמם, הן מכירות את צרכי הקהילות אשר קלטו משום שהן אלו שקלטו אותן לעיתים קרובות בעזרת פקידי העירייה ובעלי תפקידים שונים והיו איתם בקשר בכל תחילת המלחמה. הרשויות המקומיות יודעות איך לטפל בקהילות (גם אם הן תחת ידן באופן זמני) משום שזה עיסוקן ביום יום – הן יודעות או מנסות בכל אופן לענות על צרכי תושביהן. יתרה מכך הרשויות המקומיות מכירות (או אמורות להכיר בכל אופן) לא רק את אופן הטיפול הנכון באוכלוסיה אלא גם מכירה את האמנים השוכנים בה ויכולה לרתום אותם ביתר קלות להופיע, להזמין את האמנים המתאימים ובכך הן גם נותנות עוד כלים ותקציבים לקהילות המקומיות להמשיך להתקיים ולפעול בתחומן – יש לה גם מנגנונים קיימים לשלם לאומנים או להפעיל עמותות וחברות עירוניות על מנת לשלם לאומנים שכר הולם.

הגוף השני שהיה יכול לקחת את האחריות הזאת הינם החמ”לים האזרחיים שקמו ותפעלו בפועל את חלוקת העבודה, ההפקה וההזמנה של מופעים לקהילות מפונים ולבסיסי צה”ל. ההתארגנות האזרחית הנפלאה שהתארגנה כאן בשבועות הראשונים למלחמה היית דוגמה לסדר ומופת, היא הובלה על ידי המפיקים ויזמות התרבות הכי טובים שאני מכיר באופן אישי, הם יצרו קשרים אישיים עם קהילות המפונים ונתנו מענה איכותי ומשמעותי לצורך שעלה מן השטח. לקיחת האחריות מהחמ”לים האזרחיים לתוך חברה שידועה במכשולים בירוקרטיים רבים למיטב הבנתי את המציאות היום היית מכה כואבת ליזמים, לאמנים, למפונים ולחיילים כאחד.

כפי שלמדנו פעם אחר פעם, כל מכשול בירוקרטי ניתן להתגברות. היה מוטב לתת למערכות הקיימות והמתפקדות כבר את התקציבים והאחריות להמשך ניהול המערכה בתחום התרבות.

העקשנים ביותר בהחלט

למרות כל המכשולים, הצרות, העתיד שאינו נראה באופק, לא נראה שמוזיקאים ממהרים לנטוש את המקצוע. מתוך השיחות שקיימתי כמו גם הסקר שהפצתי זה הסנטימנט העיקרי שעולה, יש אנשים שמדברים על חוסר ביטחון להמשיך בעיסוק בתחום, אבל אף אחד לא אומר שהוא רוצה לעזוב.

העיקשות הזו מדהימה בעייני ומפיחה מעט תקווה בקהילות המוזיקאים ובי באופן אישי. עם זאת, אסור לנו להישאר באותו המצב שאנחנו נמצאים בו היום – כי הוא לא בר קיימא, המצב חייב להיות מתוקן בשנים הקרובות אחרת אני לא יודע אם אוכל להישאר אופטימי גם במשבר הבא.

מה הלאה?

אני לא יודע לנבא עתידות אני יודע שכולם מדברים על שינוי הקונספציה ואני חושב שזה משהו שצריך לקרות גם אצלנו, הדרך שאנחנו הולכים בה היא אמנם אחת של הפחת תקווה ותרבות אבל אם לא ניזהר נישאר ללא אופק וכסף להמשיך לעבוד בתחום שאנחנו כה שוקקים להמשיך לעסוק בו.

אני יודע מה עבד עד כה, אמנים שיודעים לעסוק בצד העסקי והכלכלי של העסק שלהם, שידעו לדרוש תשלום איפה שצריך ומתאים, לא נפלו חזק מדי במלחמה הזו והצליחו במידת מה להחזיק את הראש מעל המים. אני יודע שמתוך הקהילות הצעירות שקיימות בתחום המוזיקה צמחו מנהיגים וחמ”לים אזרחיים שעזרו למוזיקאים ולקהל המפונים והחיילים שהיו זקוקים להם. אני יודע שסדר העדיפויות ברמה המוסדית חייב להשתנות ואנחנו חייבים לדרוש את זה מהממסד – ברמה העירונית והממשלתית כמו גם מגופים שמחזיקים את הכסף שלנו, אגודות איסוף התמלוגים לדוגמה וזה משהו שעושים ביחד.

בשונה מתחומים אחרים בהם קיימים איגודים וארגוני גג המאפשרים להפקות מקור חדשות להתקיים מוזיקאים הם ברובם עצמאיים ולכן אין לנו את היכולות שיש לתיאטראות ולהקות מחול גדולות. נוסף על כך שתחום המוזיקה בישראל אינו רווחי מטבעו, בגלל גודל השוק הישראלי הקטן, חוסר הנגישות לחו”ל מטעמי שפה ואנטישמיות וריבוי העוסקים במלאכה. אולי הגיע הזמן לשנות מסלול ולהבין ביחד מה הם הצעדים שצריכים לעשות כדי להפוך את העיסוק במוזיקה לבר קיימא.