או – איך לפרק את יחסי הכוחות.
לתחשותי, הדיון סביב יצירה משותפת היום הוא בעיקרו דיון כלכלי ובצדק, אנו חיים בעולם שבו יש מטבע וצריך להתפרנס וראוי להתפרנס מיצירה. הדיון הוא כלכלי מכיוון שהוא נוגע בעיקר לחלוקת עוגת התמלוגים, או בשאלת תשלום על חזרות/הופעות וכד’ ובדרך כלל יש היררכיה בין מקבלי התגמולים והתמלוגים בכל זמן נתון. צריך בכל אופן לשאול שאלה אחרת, מדוע זו העוגה ומדוע מתחלקת כיצד שמתחלקת? ואם נעמיק, כיצד אנשים יכולים להתפרנס באמת מעבודתם המוזיקלית ולא רק משאריות.
זה נשמע מוזר, לפתוח במאמר הראשון על יצירה משותפת בכסף, אבל זה לא מוזר בכלל – ביצירה, בכל יצירה יש יחסי כוחות מובנים, הם שם מכיוון שאנחנו ממעמדות שונים, מרקעים שונים, מגדרים שונים, בעלי יכולות שונות ועל מנת ליצור במשותף עלינו קודם כל להכיר ולנכח את היחסים האלו ומתוך היכרות מעמיקה עם היחסים האלו נוכל ליצור בצורה טובה יותר ביחד.
הדוגמה הראשונה לא תהיה שלי, אלא של ויקטור ווטן – שאומר באחת מהרצאותיו, כי כשאנחנו לומדים כיצד לדבר שפה, אנחנו אוטומטית “מג’ימג’מים עם הגדולים” – ובעוד שאנחנו לומדים מוזיקה אנחנו קודם כל לומדים לבד עד שאנחנו לבד מגיעים לרמה של הגדולים.
במאמר אחר אדבר על למה ואיך מוזיקה היא שפה (רמז, לא מהסיבות שאתם חושבים). אבל בהשוואה של ויקטור לשפה הוא מייצר לנו פער מובנה שאנחנו חייבים להתייחס אליו – האם לא נהיה מוזיקאים טובים יותר אם נלמד גם להאט את הקצב בשביל המתחילים? ולאמץ את השגיאות שלהם כפי שהורים עושים כאשר ילד הוגה מילה לא נכונה? האם המוזיקאים שיגדלו מתוך התפיסה שלג’מג’ם עם הגדולים זה לגיטימי, כיף ומאפשר ולא רק מפחיד ומאיים לא יהיו מוזיקאים טובים יותר בעתיד?
ויש עוד יחסים רבים מכדי למנות, החל יחסים בין גברים לנשים, שבאופן מובהק יש פחות נשים בתעשיית המוזיקה, וכשיש הן פחות ששות להשתלב כפי שגברים ירגישו בנוח לעשות זאת, ועד להבדלים סוציואקונומיים שאיפשרו לאנשים מסויימים ללמוד כלים ולאנשים אחרים לא, ואם לחזור לתחילת המאמר בשאלה איך לחלק את העוגה? מהו חלקי היחסי ביצירה וכמה גמול מגיע לי בעבורה – וכאשר אנחנו לא מתעלמים מיחסי הכוחות, אפשר להתחיל להתמודד עם הבעיות שיש לנו ביצירה, ובתעשיית המוזיקה בכלל.